ריטב"א על שבועות ל״ב

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות ל״א ע״ב ריטב"א על שבועות ל״ג ע״א »

1 עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ!

2 רָץ אַחֲרֵיהֶן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּרָץ אַחֲרֵיהֶן – כְּמַאן דְּאָמַר לְהוּ דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.

3 וְהָא נָמֵי תְּנֵינָא: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד? אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, ״שְׁבוּעָה״ כּוּ׳ – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא!

4 ״אָמַר״ לָאו דַּוְקָא.

5 דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, גַּבֵּי פִּקָּדוֹן דְּקָתָנֵי: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ״ ; הָכָא נָמֵי – אָמַר אִין, לָא אָמַר לָא?! הָא ״וְכִחֶשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ כֹּל דְּהוּ!

6 אֶלָּא ״אָמַר״ לָאו דַּוְקָא; הָכָא נָמֵי לָאו דַּוְקָא.

7 הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא ״אָמַר״ דְּהָכָא דַּוְקָא – תְּנָא הָתָם אַטּוּ הָכָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא ״אָמַר״ דְּהָתָם דַּוְקָא וְלָא ״אָמַר״ דְּהָכָא דַּוְקָא – ״אָמַר״ ״אָמַר״ לְמָה לִי לְמִיתְנְיַיהּ?

8 דִּלְמָא אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָא מַשְׁמַע לַן.

9 תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: רָאוּהוּ שֶׁבָּא אַחֲרֵיהֶן, אָמְרוּ לוֹ: ״מָה אַתָּה בָּא אַחֲרֵינוּ? שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״ – פְּטוּרִין. וְאִם בְּפִקָּדוֹן – חַיָּיבִים.

10 הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים כּוּ׳.

11 מְנָלַן דְּאַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין הוּא דִּמְחַיְּיבִי, אַחוּץ לְבֵית דִּין לָא מִחַיְּיבִי?

12 אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאִילּוּ מַגִּיד זֶה, מִתְחַיֵּיב זֶה מָמוֹן.

13 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִי הָכִי, אֵימָא שְׁבוּעָה גּוּפַאּ – בְּבֵית דִּין אֵין, וְשֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא!

14 לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: ״לְאַחַת״ – לְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּבֵית דִּין, מִי מְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת?! וְהָתְנַן: הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה טַעַם? הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחְזוֹר וּלְהוֹדוֹת. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: שְׁבוּעָה – חוּץ לְבֵית דִּין, כְּפִירָה – בְּבֵית דִּין?

15 כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – חַיָּיבִין. הָא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם?

16 אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.

17 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר – וְתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.

18 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: מִכְּדִי תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כַּמָּה הָוֵי – כְּדֵי שְׁאֵילַת תַּלְמִיד לָרַב, אִיכָּא דְּאָמְרִי: כְּדֵי שְׁאֵילַת הָרַב לַתַּלְמִיד; עַד דְּאָמְרִי ״שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת״, טוּבָא הָוֵי! אֲמַר לֵיהּ: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹךְ דִּיבּוּרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ.

19 בְּזֶה אַחַר זֶה – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא: מַשְׁבִּיעַ עֵד אֶחָד – פָּטוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב.

20 לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: עֵד אֶחָד כִּי אָתֵא – לִשְׁבוּעָה הוּא דְּקָא אָתֵא; וּמָר סָבַר: עֵד אֶחָד כִּי אֲתָא – לְמָמוֹנָא קָא אָתֵא?

21 וְתִיסְבְּרָא?! הָאָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה, וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה; הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.

22 אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא עֵד אֶחָד כִּי אָתֵי – לִשְׁבוּעָה קָא אָתֵי; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן – כְּמָמוֹן דָּמֵי, וּמָר סָבַר לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי.

23 גּוּפָא – אָמַר אַבָּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה, וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה; הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה.

24 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד סוֹטָה – שֶׁחַיָּיב, בְּעֵד טוּמְאָה; דְּרַחֲמָנָא הֵימְנֵיהּ, דִּכְתִיב ״וְעֵד אֵין בָּהּ״ – כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ.

25 וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵדֵי סוֹטָה – שֶׁפָּטוּר, בְּעֵדֵי קִינּוּי; דְּהָוֵה גּוֹרֵם דְּגוֹרֵם.

26 וּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדֵי סוֹטָה – בְּעֵדֵי סְתִירָה; מָר סָבַר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לְמָמוֹן כְּמָמוֹן דָּמֵי – וְחַיָּיב, וּמָר סָבַר: לָאו כְּמָמוֹן דָּמֵי – וּפָטוּר.

27 הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דְּרַבִּי אַבָּא.

28 הַכֹּל מוֹדִים בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה – דַּחֲשִׁיד מַאן? אִילֵימָא דַּחֲשִׁיד לֹוֶה, דְּאָמַר לֵיהּ מַלְוֶה: אִי אֲתֵית אַסְהֵדְתְּ לִי, הֲוָה מִשְׁתְּבַעְנָא וְשָׁקֵילְנָא; וְלֵימָא לֵיהּ: מִי יֵימַר דְּמִשְׁתְּבַעְתְּ?

29 אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֲשׁוּדֵין, דְּאָמַר מָר: חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחוּיָּב לָהּ, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.

30 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד אֶחָד דְּרַבִּי אַבָּא – דְּהָהוּא גַּבְרָא דַּחֲטַף נְסָכָא מֵחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, הֲוָה יָתֵיב רַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ; אֲזַל אַיְיתִי חַד סָהֲדָא דְּמִיחְטָף חַטְפַהּ מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, חֲטַפִי – וְדִידִי חֲטַפִי״.

31 אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הֵיכִי לִדַיְּינֵי לִידַיְּינוּהּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? לִישַׁלֵּם – לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי! לִיפְטְרֵיהּ – הָא אִיכָּא חַד סָהֲדָא דְּמִחְטָף חֲטַף! לִישְׁתְּבַע – כֵּיוָן דְּאָמַר ״אֵין, חֲטַפִי – וְדִידִי חֲטַפִי״, הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵה לֵיהּ מְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.

32 אָמַר רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב, וְהַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר.

33 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא פָּטוּר – דַּאֲמַר לַהּ לְדִידַהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין, דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״מֵת בַּעְלִי״ – תִּנָּשֵׂא, ״מֵת בַּעְלִי״ – תִּתְיַבֵּם.

34 הַכֹּל מוֹדִים בְּעֵד מִיתָה שֶׁהוּא חַיָּיב – דְּלָא אָמַר לְדִידַהּ וְלָא אֲמַר לְהוּ לְבֵית דִּין.

35 שְׁמַע מִינַּהּ: מַשְׁבִּיעַ עֵדֵי קַרְקַע חַיָּיב? דִּלְמָא דִּתְפִישָׂא מִטַּלְטְלֵי.

36 כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד כּוּ׳. הַשְׁתָּא בְּזֶה אַחַר זֶה, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי – אָמְרַתְּ הָרִאשׁוֹן חַיָּיב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר; כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד מִיבַּעְיָא?!

37 לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן שֶׁכָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן, וְחָזַר אֶחָד מֵהֶן וְהוֹדָה בְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי.

38 בִּשְׁלָמָא לְרַב חִסְדָּא, דְּמוֹקֵי לַהּ לְהָהוּא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – רֵישָׁא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וְסֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּתוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר כְּדִיבּוּר דָּמֵי. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן – רֵישָׁא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר, סֵיפָא תּוֹךְ כְּדֵי דִיבּוּר! תַּרְתֵּי לְמָה לִי?

39 מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי כְּפִירָה וּכְפִירָה, אֲבָל כְּפִירָה וְהוֹדָאָה – אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.

40 הָיוּ שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה. בִּשְׁלָמָא שְׁנִיָּה תִּתְחַיֵּיב – דְּכָפְרָה לַהּ רִאשׁוֹנָה; אֶלָּא רִאשׁוֹנָה אַמַּאי?

פירוש ריטב"א על שבועות ל״ב

1 אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון פי' רש"י ז"ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב"ד ויותר נ"ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב"ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי' כל הספרים שלא הוגהו א"ה שבועה גופה בב"ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ' שבועה גופה בב"ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי' הישנה וה"פ דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב"ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב"ד אבל שבועה איתא אפי' חוץ לב"ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב"ד ומקצתו חוץ לב"ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב"ד מדכתיב אחת לחייב על כל א' וא' ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל:

2 ואי ס"ד בב"ד מי מחייב והתנן וכו' לאו ממתני' דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית:

3 השביע עליהם ה"פ בב"ד וכפרו אין חייבין אלא א' וכו' מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א' וא' אלא אפי' שתקו בין כל א' וא' וכפרו כפירה איק חייבין אלא א' דכיון דשתקו בתחל' לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע' בב"ד וכי כתיב לא' ליחייב על כל א' וא' בשהשביעם ה"פ או יותר ושתקו בין כל שבוע' ושבוע' ומעת' נלמוד מכאן לפ"ז כדברי הרמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי' שתקו אינן חייבין אלא א' לאו משום דשתיק' כפיר' אלא דאתייא עלה ממ"נ דאי כפיר' היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כל א' וא' בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי"ל דהא ליתא דסתם שבוע' היינו שבוע' שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא"כ בשעת גמר השבוע' לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ"ל. והא דתנן כפרו שניהם כא' חייבים פרכינן עלה בגמ' והא א"א לצמצם פי' רש"י ז"ל דהא דר"י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א"א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני' דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב"ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת' ונראה דסוגיין קשיא על הרמב"ן ז"ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע' בב"ד ככפיר' דא"כ למאי דס"ד דמתני' כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק"ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר"י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני' מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א"א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א"ש ובשלמא לתירוצא דר"י דבסמוך לא ק"ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש"ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי' בזה אחר זה משכחת לה לא הא דחשיב כא' והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש"ס ופירוקא דר"ח ק"ל וכ"ת דש"ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק' א"כ תיקשי לן על מרן ז"ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר' היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ"ל יותר כדברי רש"י ז"ל:

4 ר"י אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור פירוש ר"י אתא לאשמועינן דלאו כא' ממש בדבור אלא כא' בענין שכפרו בקירוב כר' כא' שדינו כדין כפרו בדבור א' וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:

5 א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי פי' דקס"ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר"י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א' עד סוף כפירתו של ב' אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע' שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב"ן ז"ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ"ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א' לב' דהא ודאי משום דא"א לצמצם דק"ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי' כשכפרו זה את אחר זה ורבינא ג"כ פירש לו דאה"נ דכל א' וא' תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א' ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא' וכפירוש רש"י ז"ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב' תוך כדי דבור דכפירת הא' כדבור דא' חשיב דב' עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א' חשביה קרא וכדכתיב ע"פ ב' עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא' היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא"כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב' ותדע שאל"כ למה הב' חייב לימא כיון שכבר כפר הא' אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמר' שאומר כל א' מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש' מאי כל א' מהם דקאמר שהרי הב' הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא' חשוב כופר תיך כדי דבור של ב' לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ"ל:

6 מתני' דלא כהאי תנא פירוש רש"י ז"ל דלא כר"א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמר' דנקט לאו כי האי תנא קאמר קשה דה"ל למימר דלאו כר"א בר"ש וי"ל מתני' דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני' לאו לד"ם סתמא אלא כת"ק דר"א בר"ש. לימא בהא קמפלגי דת"ק סבר עד א' בשבועה אתי ור"א בר"ש סבר דלממונא אתי פי וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א' מחייב שבועה דלא כר"א בר"ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו' ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א' דאפליגו אינו אלא משום דעד א' גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' פי' דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע"ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי' ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב"ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו' גירס' דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי' בעד א' דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי' דכל שיש בה אפי' בעד א' דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע"ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א' כדכתיב לא יקום עד א' באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי' עד א' אין בה שאלו היה בה עד א' דטומאה לא היתה שותה והכי מפ' בדוכת' בריש מס' סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א' של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב' עדים וכדאיתא בפ"ק דכתובות וכדאית' נמי בפ' כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס"ד:

7 הכל מודים בעד א' דר' אבא וכו' פירשתיה במקומה בארוכה בפ' חזקת עיין שם ומהכא שמעינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חבירו נוטל ממנו בלא שבועה דאי לא הכא אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דקא משתבעת כדאמרינן בסמוך גבי חשוד אלא ודאי כדאמרן. שאין על חבירו שום שבועה ומיהו חרם סתם יש כמו שנוהגין הגאונים ז"ל ובכל הישיבות כי מי יוכל למנוע מזה שלא יאמר ארור סתם וכן קבלנו שאפי' בשטר חוב שיש בו נאמנות בפי' מחרים סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על מי שגובה ממנו שלא כדין. יש כאן בקצת הנוסחאות כיון דאמר מחטפי חטפה הו"ל כגזלן כלומר דאע"ג דלא הוי גזלן ממש שאפי' הוא עצמו אינו אומר שגזל דהא אמר דדידיה חטף מ"מ הוי דונו כגזלן שלא ליפטר בשבועה ואין גי' זו נכונ' וליתא בנוסחי דיוקני דהא לאו דיניה כגזלן דאילו גזלן דעלמא שכנגדו נשבע ונוטל והכא חבירו נוטל בלא שבועה כלל וכדכתיבנא וטעם הדבר משום דגזלן יכול הוא להשבע אלא שאין אנו רוצים לקבל שבועתו מפני שהוא חשוד אלינו וזה אינו יכול להשבע כלל והדבר ידוע שאין דין זה אלא במחוייב שבוע' של תורה בשבועת עד א' או דמודה במקצת או בשבועת השומרים ולא במחויב שבועה דרבנן וכן אין זה אלא במקום ששנים מחייבין ממון שאז עד א' מחייבו שבועה ולאפוקי מי שמביא עד א' על חבירו שהלוהו והוא טוען לויתי ופרעתי שהוא פטור בשבועת היסת דרבנן שאפי' שהיו ב' עדים ג"כ נפטר בשבועת היסת וזה פשוט אלא שיש משתבשים בזה בהרבה דינים. אלא ששניהם חשודים פי' והא דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבוע' לא דק ורישא דמתני' דלקמן פ' שבועת הדיינים הוא דנקט. דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה פירוש ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה ולפיכך חייב העד הזה שכפר בעדותו קרבן דכפירת ממון ומדלא אוקמה כמ"ד יחלוקו דאיכא נמי כפירת ממון בפלגא מיהת יש למדין דהלכתא כמ"ד חזרה שבועה למחויב לה אבל בתוס' דחו ראיה זו משום דכי אמר הכל מודים שחייב בה לרבותא שמודה בזה ת"ק דר"א בר"ש וההוא תנא היינו סתם מתני' וסתם מתני' ר"מ דס"ל לקמן בדוכתה חזרה שבועה למחויב לה:

8 הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה פי' שמת בעלה ולא אמר להו לב"ד פירוש כי כשהביאו לב"ד כפר ותנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא פי' רש"י ז"ל והעד פטור לפי שיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא ונראה מלשונו ז"ל דבב"ד א' אין מתירין אות' לינשא כיון שהכחיש' העד שתלתה בו וכן כתב הרמב"ן ז"ל שקבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן והביא ראי' מההיא דאמרינן במס' כתוכות גבי מאכילתו שאינו מעושר דאוקימנא בשאמרה פלוני תקן לי את הכרי ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא ולא מצית למימר אישתכח שקרא ע"פ עדי' דהא קאמר ואזיל ושייליה פי' לדבריו ז"ל דאע"ג דאמרינן עלה בירושלמי וכולהון בעדים היינו דאיכא עדים שכך א"ל ושכפר אותו פלוני שתלתה בו אבל אותו פלוני עצמו אינו צריך עדים וכמו שפי' שם רבינו ז"ל ומיהו ק"ל על פי' רש"י ז"ל כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לב"ד אחר ותאמר מת בעלי שתנשא דא"כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל שאפי' היא נאמנת שכך א"ל חוץ לב"ד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב"ד שהוא מקום עדות שכן הדין בכל עדות דעלמא וכדכתיבנא לעיל וי"ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא ע"פ ע"א שאמרה לו כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעת' הרי האשה כב"ד בענין זה ואילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי אין כפירה בב"ד כלום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא"א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך שם בהיתר שיתירוהו כנ"ל לפרש לפי דברי רש"י ז"ל ומיהו עדיין ק"ל על פי' למה נפטר העד בכך דהא לאו טענה היא לומר שתלך לב"ד אחר דהא מירתתא דאזל סהדא ומכחישה התם או שידע אותו ב"ד בהכחשתו או סבורה היא שלא תהא נאמנת שם דנשי לאו דינא גמירי לכך הנכון כמו שפי' אחרים דטעם פטורו של עד בדא"ל לדידה ולא אמר לב"ד משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל אלא שתמהני על מ"ש ז"ל כי בב"ד זה אינה נאמנת במקום הכחשת העד ומכאן נלמוד שהאשה שא"ל ע"א שמת כעלה יכולה היא ללכת לב"ד ולומר מת בעלי סתם ותנשא וה"ה אם פירשה ואמרה שא"ל ע"א שמת בעלה אלא שהדבר מסופק כשאמרה כן והעד מצוי אם חייבין ב"ד לשאול את פי העד דבשמעתין לא פטרו עד אף לפי זה אלא לפי שהית' יכולה לומר סתם מת בעלי ומיהו כי ליתיה לעד פשיט' דמהימנ' אע"פ שפירשה מגו דאי בעייא אמרה סתם מת בעלי אלא דכי איתי מספקי' אם יש לב"ד לבדוק הדבר כיון דאיפשר והיה נראה לומר דחייבין וכן נראה מלשון רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב שאילו רצתה אמרה סתם מת בעלי:

9 ש"מ משביע עדי קרקע חייב פי' דכתוב' דמפסדא בכפירתו של עד אינה גובה מן המטלטלים אלא מן הקרקע ואפי' בחייה משא"כ בחוב דעלמא דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח דמיניה אפי' מגלימ' דעל כתפיה אם גירשה מחייב וכדברירנא בכתובות בס"ד ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו ואי משום שארה כסותה הא באלמנה מיהת מדרבנן היא לד"ה משום תנאי כתובה ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט. דלמא דאתפסי מטלטלי פי' רש"י ז"ל שתפסה בהם מחיים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהנייא כדאיתא בפ' הכותב ונראין דברים דאתפסא לאו דוקא אלא ה"ה שתפסה מעצמה דהכי מוכח סוגיין בפ' הכותב כדאיתא התם והוא שתפס מחיים ואמרינן נמי ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא ואמרינן אית לך סהדי דתפסת מחיים והא דנקטינן הכא דאתפסה אורחא דתלמודא הוא לארווחי בתי' לאפוקי מדעתיה דמ"ד שמעת מינה וכדכתיבנ' בכמ' דוכתי ותד' דהא מצית למידחי הכא דמיירי בדייחד לה מטלטלי או בדשעבד לה מטלטלי לכתובתא א"נ באשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא וגמלי דערביי' ודכוותה דאשה גובה פורנא מהם כדאיתא בפ' האשה שנפלו לה נכסים מציאת האשה דף ס"ז ע"א אלא דלרווחא דמלתא נקט דאתפסא לאו ממש אלא משום דתפיסה מחיים לא מהנייא אלא היכא דידע בעלה בתפיסתן וכדכתיבנא התם בפ' הכותב כנ"ל וכן נ"ל מפי' רש"י ז"ל כאן וכן דעת כל המפרשים ז"ל אלא דחזינא ליה לר"מ הלוי ז"ל שפי' כאן דדוקא נקט הכא דאתפסה בעלה מחיים ולא שתפסה מעצמה:

10 השתא בזה אחר זה וכו' אמרת א' חייב וב' פטור כפר א' והודה א' מבעיא פי' קושיין מדקתני כפר א' והודה א' שהכופר חייב דהא פשיטא דחייב דכיון שכפרו שניהם א' חייב ואע"ג דהוה משמע שיוכל הא' לומר לא אפסדתיך מידי דסוף סוף כבר כפר חבירי ולא היית זוכה ממון בעדותו כ"ש כשהוד' א' ופרקי' הב"ע כגון שכפרו שניהם והודה א' מהם תכ"ד והא קמ"ל תכ"ד כדבור דמי זו היא גי' רש"י ז"ל וכל הספרים שלנו ופירש"י ז"ל דמתני' לאו חיובא דכופר אתא לאשמעי' אלא פטור' דמוד' דאע"ג שכבר התחיל הב' חבירו להעיד יכול הא' לחזור ולהודות תכ"ד שלו ולעיל בדר"י אשמועי' בתכ"ד בכפירה וכפירה והכא אשמועינן לה בכפירה והודאה וכדמפרש ואזיל ואיכא למידק דהאי לפום חד פי' דפרישנא לעיל בדר"י אהתם נמי שמעינן אפילו בכפירה והודאה דהא פרישנא דכי כפרו שניהם וכפר כל א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו אינו אלא לפי שהא' היה יכול לחזור ולהודות תכ"ד שלו וא"ת לההוא פי' מאי קמ"ל הך סיפא וכבר כתבנו לעיל שהוא הפי' המכוון מדקאמר כל א' מהם תכ"ד של חבירו לכך הנכון דה"פ שכפרו שניהם בזה אחר זה תכ"ד כלומר דהב' התחיל לכפור תכ"ד לתשלום כפירתו של א' כההיא דר"י דלעיל ואחר שהשלים הב' כפירתו של א' חזר הא' והודה תכ"ד של שני והשתא קמ"ל טובא דאפילו בכהא יכול א' לחזור ולהודות כאלו הודה תכ"ד של עצמו דכיון דכפירתו של א' תכ"ד של שני כולה כחדא כפירה חשיבה וכן נראה מגירסת רבינו אלפאסי ז"ל שהוא גורס וקדם א' מהם והודה תכ"ד של חבירו:

11 בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה א' אלא א' אמאי דהא קיימא שניה לקמן בריש פרק שבועת הפקדון מוכח בהדיא דקושיין אליבא דרבה דס"ל שהכופר בפקדון שיש עליו עדים שפטור דהתם פרכי' ליה מהא מתני' כי הכא ומתרצין כדמתרצינן הכא אבל לר"י דאמר התם הכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' דהכא בפשוטה ולא צרכינן לתי' דמתרץ ש"ס הכא והלכתא נמי כדבעינן למימר התם בס"ד והא דמקשינן ומתרצינן הכא סתם אורחא דתלמודא למיעבד הכי כדכתיבנא בכמה דוכתי:

« ריטב"א על שבועות ל״א ע״ב ריטב"א על שבועות ל״ג ע״א »